<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף קח.</h2>
מנין למילה שהיא באותו מקום, נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו מקום שנכר בין זכרות לנקבות. וחמש ערלות הן ארבע באדם ואחת באילן, ערלת האזן וערלת שפתים וערלת הלב וערלת הבשר באדם, וערלת לב אינה מנחת לישראל לעשות רצון אביהם שבשמים, ועתיד הב"ה להסירה מהם שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, וערלה באילן דכתיב וערלתם ערלתו את פריו.
<h2>דף קכח:</h2>
תנן בפרק מפנין וקושרין את הטבור ור' יוסי אומר אף חותכין. וכל צרכי מילה עושין בשבת. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כר' יוסי. ומודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין, מאי טעמא מנתחי אהדדי. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת שנאמר ומולדתו ביום הולדת אותך מיכאן שמילדין את האשה, לא כרת שרך מיכאן שחותכין את הטבור. ובמים לא רחצת למשעי מיכאן שמרחיצין את הולד בשבת. והמלח לא המלחת מיכאן שמולחין את הולד בשבת, והחתל לא חתלת מיכאן שמלפפין את הולד בשבת. ובירושלמי [פי"ח ה"ג] ומחללין עליה את השבת שמואל אמר שעושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז.
<h2>דף קל.</h2>
והיכא דאייתי אזמל ממעלי שבתא ובשבתא איגנוב או איפגום מקמי מילה שרי ליה למימר לגוי לצבותיה או לאתויי אזמל אחרינא, דגרסי' בערובין בפרק הדר עם הנכרי [עירובין ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפוך [חמימיה, פי' מים חמי' שהתקינו לו מע"ש למימהלי' עליהו בשבתא, א"ל רבא ליתו לי מגו ביתאי, א"ל אביי והא לא ערבו, נסמוך אשתוף, והא לא שתפו, נימא לי' לגוי דליתי' לי'. א' אביי בעאי לאותוביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב הונ' כי הוינ' בי' רב יהודה א' לן באוריית' מותבינ' תיובתא והדר עבדינ' מעשה, בדרבנן [עבדינן] עובדא והדר אותבינן, בתר הכי א"ל רב יוסף מאי בעית לאותבי' דתני' הזאה שבות ואינו דוחה את השבת ואמירה לגוי שבות, מה הזאה שבות ואינו דוחה את השבת, אף אמירה לגוי שהוא שבות ולא תדחה את השבת, א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי'. והא מילת' כת' בעל הלכות. והגאון ר' יצחק כתבה הכי בהלכות דילי', מי' בת' הכי הדר ביה ושדר לתקוני הכי בתקני' דילי', והאי מימר' דכתבינ' הכי אשכחנ' לה בה"ג ועיינינן בהו ואשכחנ' דלאו מילי' דסמכא נינהו, ומגופי' דהאי עובדא ילפת דאסור לי' למימ' לגוי לצבותי' או לאתויי דרך ר"ה מדקאמרי' דהא מר לא א' לגוי זיל אחים לי' מכלל דאסור לי' למימ' לגוי זיל אחים לי'. וכמה מרבוות' טעו בהאי פירושא דהאי מימרא דקסברי הא דא"ל ולא שני לי' בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה כלומ' דשבות דהזאה אית בי' מעשה ושבות דאמירה לי' ביה מעשה [בידים דדבורא בעלמא הוא, ואקשו בה הכי ואמרי הואיל ואמירה לנכרי שבות דלית ביה מעשה הוא], מה לי א"ל זיל אייתי לי מגו בית', מה לי אם א"ל זיל אחים לי' דתרויהו שבות דלית בי' מעשה הוא ושרו, ואטעו לכולהו נוסחא דגמרא וקסבר' דליכ' בגמר' דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי', אלא טעות' דנוסחי הוא. ולאו כדקסברי הוא, ונוסחי לי' בהו טעות', ולאו פירושא כדקא סברי, אלא האי דאמ' לי' ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לאו אשבות דהזאה קא"ל, אלא הכי קאמ' לי' האי דאמר' אמירה לגוי שבות וקא מדמית לי' לשבות דהזאה דאסורה לא שני לך בהאי שבות דאמירה לגוי בין שבות דאי' בי' מלאכה לשבות דלי' בי' מלאכה, דהא מר לא א"ל לגוי זיל אחים לי' דאית בי' מלאכה, אלא אייתי לי' מגו ביתאי קא"ל דטלטול בעלמ' הוא ולית בי' מלאכה, דש"מ כי אמרי' אמירה לגוי שבות בדבר שהוא מלאכה, אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי דאישתפוך] חמימי לא אמרי' ביה אמירה לגוי שבות, הרי נתברר דליכא בנוסחא טעותא ומילי דברירן אינון. והיכא דאישתפוך חמימי ואבדור סמניה בתר דאמהול עבדינן ליה [בשבתא] משום סכנה.
והיכא דלא אייתי איזמל מערב שבת אסור להביא דרך רשות הרבים, דלית הלכתא כר' אליעזר דשרי להביאו דרך רשות הרבים, אלא כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, ותדחה מילה עד למחר. וא[ם] אפשר להביאו לאיזמל דרך גגות דרך חצירות דרך קרפפות כולהו רבואתא אסרי ואמרו לית הלכתא כר' שמעון לגבי איזמל. אבל הגאון ר' יצחק ז"ל שרי להביאו דרך גגות כר' שמעון, דגרסי' בתחלת פרק ר' אליעזר אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאו אותו בשבת שלא כרצון חכמים, מתקיף לה רב יוסף שלא כרצון מאי, אילימא שלא כרצון ר' אליעזר הא הוא דשרי, אלא שלא כרצון ר' אליעזר דשרי אפילו ברשות הרבים, אלא כרצון חכמים דאסרי דרך רשות הרבים ושרו דרך גגות דרך חצרות דרך קרפפות, ומי שרו והתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין דרך גגות דרך חצרות דרך קרפפות, אלא אמר רב אשי שלא כרצון ר' אליעזר ומחלוקתו, אלא כר' שמעון דתנן ר' שמעון אומר אחד גגות אחד חצרות אחד קרפפות לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב בהלכות דיליה הכי, ופסקי רבואתא דלית הלכתא כר' שמעון לגבי איזמל, ואע"ג דקא אמרי' בפרק כל גגות העיר [עירובין צ"א ע"א] הלכה כר' שמעון ואין הלכה כרבנן דפליגי עליה, הכא נמי [קל"ג ע"א] איפסקא הלכתא בהדיא כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. ותו אמר רבא בפרק האשה בפסחים [צ"ב ע"א] ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, [איזמל] מאי היא דתניא כשם שאין מביאין [אותו] דרך רשות הרבים כך אין מביאין [אותו] דרך גגות דרך חצרות דרך קרפפות. [ותו דרבנן ור"ש יחיד ורבים הלכה כרבים] ואיכא מיניהו מאן דסייעה למילתא ממעשה דאשכחן בתלמוד ארץ ישראל [שבת פי"ט ה"א] דגרסי' התם ר' שמואל בר אבדימי הוה ליה עובדא למגזר רב ששנא בריה, אנשיון מייתי איזמל, שאל לר' מונה, א"ל ידחה למחר, שאר לר' יצחק בר' אלעזר א"ל משחק קנדיטון לא אנשיתון, ומייתי איזמל אנשיתון, ידחה למחר. ואנן קשה לן האי פסקא דפסקו ראשונים חדא דהא אפסוקא הלכתא בהדיא כר' שמעון דאמר גגות חצרות וקרפפות כולן רשות אחת הן ומותר לטלטל בכולן, ואפילו שבות בעלמא ליכא בדבר רשות, וכל שכן בדבר מצוה. ועוד דהא עבדו עובדא כר' שמעון כדאמרי' לעיל אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל וכו', וקיי"ל בכל מקום מעשה רב [שבת כ"א ע"א]. והני ראיות כלהו דגמרי מנהון רבואתא דלא מייתינן איזמל דרך חצרות דרך גגות דרך קרפפות איכא פרכא עליהו לכל חדא וחדא וליכא למגמר מיניהו, דהא דאיפסיקא הלכתא כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ליכא למגמר מיניה אלא דלא דחינן שבת ומייתינן דרך רשות הרבים בלבד כר' אליעזר, אבל לאתויי דרך גגות דרך חצרות לא שיכא כלל בהא מלתא, אלא פלוגתא דר' שמעון ורבנן הוא, דרבנן סברי אית בהו אסורא משום שבות ולא דחינן להאי אסורא אפילו במקום מצוה, ור' שמעון סבר דכולן רשות אחת הן ומותר לטלטל בהן במילי דרשות, וכל שכן במילי דמצוה, וכבר איפסקא הלכתא כר' שמעון. והא נמי דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קא פסוק, אלא סברא דרבנן קא מדכר דאית להון דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואסרי לה במקום כרת, וכיון דהעמידו בה דבריהם במקום כרת, בא רבא וחשיב להו בהדי(ה) ערל והזאה שהן דבריהם והעמידום במקום כרת, ור' שמעון חלק באזמל על רבנן ואמר דליכא בהא מלתא אסורא כלל דרך גגות כמו שבררנו. ור' שמעון נמי אית ליה הא דרבא דלא פליג ר' שמעון עליהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר, אבל בכלים ששבתו בתוך הבית אית ליה לר' שמעון דאסור והעמידו דבריהם במקום כרת, הלכך ליכא ראיה נמי מיהא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל. ומאן דאמר נמי משום דר' שמעון יחיד במקום רבים ואין הלכה כיחיד במקום רבים, הני מילי היכא דלא איפסקא הלכתא בהדיא, אבל הכא (ד)איפסקא הלכתא בהדיא כר' שמעון ועבדו נמי עובדא כותיה. והאי מעשה נמי דאשכחינן בתלמוד ארץ ישראל ליכא למיגמר מיניה דאסור לאתויי דרך גגות, דאיכא למימר האי דאמר ידחה למחר משום דלא הוה אפשר להו לאתויי דרך גגות כגון שהיתה דרך רשות הרבים מפסקת, אי נמי משום דלא הוו להו איזמל ששבת בחצר, דהכי אמר ר' שמעון לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, ולאו לאפוקי מדר' שמעון אתא, אלא לאפוקי מדר' אליעזר אתא, ואי אפילו תימא לאפוקי מדר' שמעון אתא, לא סמכינן אלא אגמרא דילן. והדא היא דעתא דילנא בהא שמעתא ומילי דברירן אינון ולית בהו ספיקא.
<h2>דף קלב.</h2>
כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכות וכו'. עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא במכשירי מילה אבל [מילה] גופה דחיה שבת מנא לן, אמר ר' יוחנן דאמר קרא וביום השמיני, ביום ואפילו בשבת. מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה [יו"ט אינו דוחה אלא בזמנה בלבד. ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה] לא מהלינן אלא ביום, דתניא [יבמות ע"ב ע"ב] אין לי אלא הנימול לשמונה שיהא נימול ביום, מנין לתשעה לעשרה לי"א לי"ב ושאר כל הנימולין שלא יהו נימולין אלא ביום ת"ל וביום.
<h2>דף קלג.</h2>
עושין כל צרכי מילה מוהלין וכו'. ת"ר המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה, פרש על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר. ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקוט ענוש כרת. היכא דמי כגון דאתא אומן בין השמשות ואמרו ליה לא מספקת וא"ל מספקנא ועביד ולא אספוק אשכח דחבורה הוא דעביד וענוש כרת. גרסי' ביבמות בפרק הערל [ע"א ע"ב] אמר רבה בר יצחק אמר רב לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית. ואיתא בבראשית [רבה] דאברהם אבינו פרע מילתו. ובשבת ירושלמי [פי"ט ה"ב] גרסי' המול ימול מיכאן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין כדברי ר' עקיבא, ולר' ישמעאל דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם נפקא ליה מיהא דאמר ר' שמעון בן פזי חתן דמים למולות מיכאן לשתי מילות למילה ולפריעה למילה ולציצין. אמר רב הונא [יבמות ע"ב ע"א] דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. פי' מהלקטין לשון ילקוט שהערלה הוא כמו ילקוט ובתוכו העטרה וצריך לחתוך הילקוט כולו ולגלות העטרה, ואם לא חתכו [כולו] כאלו לא מל. ומוצצין [קל"ג ע"ב] אמר רב פפא האי אומנא דלא מאיץ סכנה הוא ומעברינן ליה. לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן. ת"ר [קל"ד ע"א] דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן. אין עושין לה חלוק בתחלה, אבל כורכין עליה סמרטוט. אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא ליפקיה לסרטיה אבראי דלמא מדביק גרדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה.
<h2>דף קלד:</h2>
מתני' מרחיצין את הקטן לפני מילה ולאחר המילה וכו'. כי אתא רבין אמר ר' אלעזר, ואמרי לה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין הרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו. וקא פסקי רבואתא שהלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום השלישי, וכל שכן ביום הראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת. אמר רב אין מונעין חמין ושמן ליתן על גבי המכה בשבת, ושמואל אמר נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת, ולא על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת. ת"ר נותנין על גבי מכה מוך יבש וספוג [יבש] אבל לא כתיתין יבשין [קשיא כתיתין אכתיתין, ל"ק הא דקתני נותנין מוך יבש בחדתי, ודקתני אבל לא כתיתין יבישין] בעתיקי.
ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס למולו בשבת. איכא מאן דאמר הלכה כר' יהודה מדקא מפרש רב חסדא טעמיה. ואיכא מאן דאמר הלכה כת"ק דאין מחללין על ספק ועל אנדרוגינוס.
גרסי' בסוף ערובין [ק"ב ע"ב] ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת, ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה דוחקה למטה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי מכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי מכה. ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח, ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלקת שפרשה על גבי כלי, אבל פרשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. ואע"ג דאמרי' התם בערובין הלכה כר' יהודה, לית הלכתא [כותיה], דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כת"ק דהיכא דפרשה על גבי כלי מותר להחזירה כת"ק, והכי אית' בסוף ערובין.
ת"ר ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, ר' יהודה אומר [אנדרוגינוס] דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה, ולא נולד בין השמשות, ערלתו ודאי דוחה, ולא נולד כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית. א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אינו צריך. איתמר רב אמר הלכה כת"ק, ושמואל אמר הלכה כר' שמעון בן אלעזר דאמר דבין ב"ש וב"ה מודו דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל הכי, אע"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיי"ל כבתראי דאינון רבה ורב יוסף, דאיתמר רבה אמר חוששין שמא ערלה כבושה היא [ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא]. ואמר רבה מנא אמינא לך דתניא ר' אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו לחלל עליו את השבת, שב"ש אומרים מחללין וב"ה אומרין אין מחללין, לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין. ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא. ואע"ג דפליג עליה רב יוסף, הא קיי"ל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה [ב"ב קי"ד ע"ב] הלכך כרבה סבירא לן דאמר שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול, אבל בשבת לא, דלא מחללינן שבתא בספיקא וכן הלכה.
<h2>דף קלה.</h2>
וגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה, אבל בניו נמולין ונכנסין בקהל, דהא אגייר בטבילה וכגר הוא חשוב להכשיר זרעו, אבל הוא עצמו לא. ונשאל רבינו האיי גאון ז"ל, וששאלתם נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית או לא [ואם צריך להטיף מברכי' עליה או לא]. כללו של דבר רבנן קמאי במתיבתא הכין אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא מיהו בנחת וצריכא מלתא למבדקא יפה יפה בידים ובמראית עינים, ולא בפרזלא דלא ליתעייק ליה. ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לה ערלה כבושה, ורואין ונזהרין איך מלין אותו אם נראית לו ערלה, וממתינן לו הרבה ואין חוששין לשמיני שלא יביאוהו לידי סכנה. ונשאל גאון הכי, וששאלתם ישראל שנשתמד ויש לו אשה ישראלית ונולד לו בן ממנה [בשבת] מותר למולו בשבת או לא, כך הראוני מן השמים שמותר למולו בשבת, מאי טעמא זרעו של אברהם ותולעת יעקב הוא, ואפשר שתוהא ועוזב את בנו בדת יהודית, ולא עוד אלא שהרי אמו ישראלית ואפשר שילך אחריה, ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה, לפיכך אין בנו כח לאסור מילתו בשבת, ואין אנו רשאין לשנות בו. ואם בעבדים אמרו חכמים [קל"ה ע"א] אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, בזרע ישראל לא כל שכן. ואשכח הכי וסריס גר דמיגייר אין צריך להטיף ממנו דם ברית [דדם ברית ליתא אלא על גבהה של עטרה, וכיון דגופא דעטרה פסיקא מהיכא מטיף ממנו דם ברית] מאזנו או מחוטמו, הלכך לא צריך. וכי תימא במה יכנס תחת כנפי השכינה, נכנס בטבילה כאשה.
אמר רבה אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים [כימי נדת דותה תטמא] וביום השמיני ימול בשר ערלתו. א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה נדה ונמול לשמונה, א"ל ניתנה תורה ונתפרשה הלכה. וכתב רבינו חננאל ז"ל הכי מסתברא שלא בא רבה אלא למעט בן הנכרית שאין אמו טמאה לידה, אם קנהו אין נמול לשמונה, כי בן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה בין שהיא משוחררת ובין שאינה משוחררת אמו טמאה לידה, דתניא בתורת כהנים בני ישראל אשה כי תזריע, בני ישראל בענין זה, ואין הגוים בענין זה, אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין שהיא משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה, הא למדת שאפי' שפחה טמאה לידה. ומקשי' איני והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת, עד כאן לא פליגי אלא לחלל אבל לשמונה ודאי מהלינן, הא בהא תליא. כתנאי יש יליד בית [ש]נמול לאחד ויש יליד בית [ש]נמול לשמונה וכו' עד בלוקח שפחה על מנת שלא להטביל'.
<h2>דף קלז.</h2>
האב חייב בבנו למולו ולפדותו וכו' [קדושין כ"ט ע"א]. למולו מנלן, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה, ואי לא מהליה אבוה מחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול [את] בשר ערלתו ונכרת'. ואי הוי בר תלת עשרה שנין ולא מהול נפשיה קאי בכרת. אשכחן מיד, לדורות מנא לן, תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צואה אינה אלא זרוז מיד ולדורות וכו'. ומצות מילה ביום שמיני כל היום, מיהו זריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר, והיכא דלא מהליה ביום תמניא מצוה למימהליה לבתר תמניא. והיכא דאתיליד ינוקא בין השמשות לא מנינן לו תמניא יומי אלא מלמחר מפני שלא צונו המקום לימול בתוך שמונה אלא ביום שמונה, דבתוך שמונה אין מצוה לימול, אבל לאחר שמונה מצוה לימול, הלכך מנינן ליה מלמחר. ותניא בתוספתא דפרקא קמא דמגלה [ה"ד] קריאת המגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין, אבל ספק מילה וזמן עצי הכהנים וחגיגה והקהל וט' באב מאחרין ולא מקדימין. וספק מילה היינו נולד בין השמשות. ותנן נמי קטן נמול לשמונה לתשעה לעשרה לי"א ולי"ב לא פחות ולא יתר וכו'. וטעמא דמילתא מפני שמילה שלא בזמנה לא דחיא לא שבת ולא יום טוב כדפריש בגמרא בפרק ר' אליעזר אומר [קל"ג ע"א] אם לא הביא כלי וכו'.
וקטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא, ואמר שמואל חלצתו חמה נותן לו כל שבעה להברותו. ומסקי' הא דתני שבעה מעת לעת. וגרסי' בפ' יוצא דופן [נדה מ"ב ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו לממהל בשבתא [א"ל שפיר דמי, בתר דנפק אמר רב' ס"ד לא ידע האי גברא דשרי למימהל בשבתא] אהדרוה, א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל שמענא דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא, א"ל ההוא [הוציא] ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוה, דאי לאו דהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור לא הוה מצויץ, דכמה דאיתיה במעי דאימיה פיו סתום וטבורו פתוח, והוה ליה מילה שלא בזמנה ולא דחיה שבת. ובתשובה וששאלתם קטן חלוש שלא מחמת חולי והוא בצרה מוהלין אותו לאלתר או ממתינין לו עד שיבריא. כך ראינו שכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מלין אותו עד שיבריא. ולאחר שיבריא נמי נותנין לו שבעת ימים להברותו ומעת לעת. ואם מחמת דבר אחר כבר אמרו חכמים [שבת קל"ד ע"א] אמר ר' נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאתה לפני אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום וכו' ומעשה נמי ראיתיו שהוא ירוק ואמרתי לה המתיני לו וכו'. הלכך כל קטן שהוא בצער או כחש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא. ואני הכותב יש לי ראיה אחרת כדאמרי' בפרק הערל [יבמות ע"א ע"ב] אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאיתיליד ביני וביני וש"מ ערלות שלא בזמנה מעכבא. ותרצינן כגון דהוה כאיב ליה עינא לינוקא בשעת עשיה ואיתפח ביני וביני דלא הוה ראוי למילה בשעת עשיה מאחר דהוה כאיב ליה עינא, נמצא קטן שהוא בצער אפילו שלא מחמת חולי אין מהלין אותו. וכתב גאון ז"ל והיכא דמית ינוקא דלא הוי בר תמניא יומי משום דלא תיעול ערלתיה עמיה נהיגי גבן דמהלינן ליה בבית הקברות להסיר חרפתו ממנו.
ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה ואינו אוכל בתרומה. אמר ר' אבינא אמר ר' ירמיה בר אבא בשר החופה [את] רוב גובהה של עטרה וכן הלכה. אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה [ונראה מהול אין צריך למולו, ואם לאו צריך למולו, במתניתא תנא רשב"ג אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה] ואינו נראה כשהוא מהול צריך למולו. מאי ביניהו, איכא ביניהו נראה ואינו נראה, לשמואל דאמר נראה מהול אין צריך, הא נראה ואינו נראה צריך, לרשב"ג דאמר אינו נראה צריך, הא נראה ואינו נראה אין צריך. פי' מסורבל מסוכך בבשר כדכת' כפיתו בסרבליהון. מל ולא פרע את המילה כלומר שלא קרע את העור וגלה את העטרה כאלו לא מל.
<h2>דף קלז:</h2>
ברכות של המל ושל אבי הבן ושל מברך כולהו [כדאיתנהו ונהגו]. ובהלכות מקדים ברכת המל לברכת אבי הבן, והכי שדר רב שר שלום דהכי נהוג בשתי ישיבות שאין אבי הבן מברך אלא אחר המילה, חדא דשמא תתקלקל המילה, ואי תימא שחיטה ושופר נמי, לא דמי שחיטה ושופר בידו הוא, אבל המילה שהיא ביד אחר, מי יימר דמקיים לה, הלכך לאחר המילה עדיף. אבל הגאון ר' יצחק ז"ל השיב בתשובותיו על ברכת אירוסין שצריך לברך ברכת ארוסין ואחר כך יתן קדושין, וכן המילה צריך לברך אבי הבן להכניסו קודם המילה, שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת הגר. ומי שאומר שכיון שנותרה פריעה יכול הוא לברך שעובר לעשייתן הוא, מפני שאמרנו מהל ולא פרע כאלו לא מל, ההוא לאו דוקא, שאע"פ שאמרנו כאלו לא מל, מכל מקום זו הפריעה שיור היא מן המצוה שהרי מל, כדאמרי' מל ולא פרע שהמילה כבר נעשית, הלכך אין זה עובר לעשיתו.
אנשי מזרח מוהלין על המים ונותנין על פניהם, ובני ארץ ישראל מוהלין בעפר, מן הדה גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ובתשובה הכי, אנו רגילין במים שלוקין ובהם הדס ומיני בשמים שריחן נודף יפה יפה. ומוהלין את התינוק במים ורוחצין בהם ידים כל הנועדים, כלומר זה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו. שאילו מקמי רב יהודאי ז"ל מהו למול על גבי עפר. ואמר שפיר דמי, ובלבד שלא יעשה כן בשבת, גזירה שמא יביא עפר מבחוץ.
וגדולה כח המילה לפני המקום שבזכות מילת אברהם אבינו שנימול בעשרה בתשרי נתן הקב"ה לבניו בכל שנה ושנה יום הכפורים בעשור לחדש לכפר על כל עונותינו. ורואה דם מילתו של אברהם אבינו בכל שנה ביום הכפורים, דכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וכתיב ועניתם את נפשותיכם [וגו'] בעצם היום הזה, מה להלן יום הכפורים, אף כאן יום הכפורים.
ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל אם נזדמנה המילה ביום הכפורים כוס של ברכה מה יהא עליו. תשובה. לא מברכינן על כוס כל עקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח חמרא. ודחזינן לגאון שמברך על היין ומניחו עד הערב ושותהו אנן לא סבירא לן הכי, דכיון דקיי"ל המברך צריך שיטעום לא אפשר, היכי ליעבד ליבריך עליה ולא ליטעום, המברך צריך שיטעום. ליטעמיה לינוקא, חיישינן דילמא אתא למיסרך [ערובין מ' ע"ב], לינחיה עד אורתא, הא קי"ל צריך למיטעמיה מיקמי דלישתעי, ואי אשתעי מקמי דטעים צריך למהדר וברוכי. ואי לא הדר ומברך אשתכח דקשתי ליה בלא ברכה, ואי הדר מברך הויא קמיתא ברכה שאינה צריכה וקא עבר משום לא תשא, הלכך לא אפשר, וכיון דלא אפשר מהלינן ליה בלא כוס, ולהכי לא מבדילינן על הכוס בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת. ובשאלה אחריתי לגאון ברכת מילה בצום כפור היאך הוא. כך ראינו שכל תענית שאין יולדת שותה אין מברכין בורא פרי הגפן על כוס של ברכת מילה, לפי שצריך לטעום, ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה.
כתוב בספר ר' אליעזר בן הורקנוס [פכ"ט] הנס השמיני ויהי אברם בן תשעים ותשע וגו' אמר לו הב"ה לאברהם עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול בשר ערלתך מעליך והיה תמים. [שערלה חרפה היא, שנ' כי חרפה היא לנו, שהערלה טמאה היא מכל הטמאות שנ' כי לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא, והערלה מום מכל המומין לכך נאמ' והיה תמים]. ר"ג אומר שלח אברהם אבינו וקרא לשם בן נח ומל ערלת אברהם וערלת ישמעאל בנו שנאמר בעצם היום הזה [נמול אברהם וישמעאל בנו, מהו בעצם היום הזה] בגבורת השמש בחצי היום, ובעשור לחדש ביום הכפורים נאמר כאן בעצם ונאמר להלן בעצם מה להלן יום הכפורים אף כאן יום הכפורים. ובכל שנה רואה הקב"ה דם מילה של אברהם אבינו ומכפר עונות בניו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ר' חנינא בן דוסא אומר כל הנמולין יום השלישי כאב להן שנאמר [ויהי] ביום השלישי בהיותם כואבים. [שבת קכ"ח ע"ב] ומרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, וכל צרכי מילה עושין בשבת. וכל ערל לא יאכל קדש ולא יגע בו. והפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ר"ג בנו של רבי יהודה הנשיא אומר כשנמול אברהם אבינו ביום השלישי היה כאב לו. ומה עשה הב"ה לנסותו, נקב חור אחד בתוך גיהנם והרתיח את היום ויצא וישב לו בפתח האהל לרוח היום, שנאמר והוא יושב פתח האהל כחם היום, אמר הב"ה למלאכי השרת באו ונבקר את החולה, שמדת בקור חולים גדולה היא מלפני, וירד הב"ה ומלאכי השרת לבקר אברהם אבינו, שנאמר וירא אליו ה' וגו'. אמר הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו כחה של מילה, עד שלא נמול אברהם היה נופל על פניו ואחר כך הייתי מדבר עמו שנאמר ויפול אברהם על פניו, ועכשיו שנמול הוא יושב ואני עומד. ומנין שאברהם יושב שנאמר (דכתיב) והוא יושב פתח האהל, ומנין שהיה הקב"ה עומד שנאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו. תני ר' זעירא אין העץ האמור כאן דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל אלא עץ הגפן, שאם אינן כורתין את עץ ערלתו כל פירות שהוא עושה עוללות קטופים ולא טובים למראה ונפסלין יינם מעל גבי המזבח, וכשכורתין את ערלתו כל פירות שהוא עושה טובים למראה ונבחר יינם להקריב על גבי המזבח, כך אברהם אבינו עד שלא נמול הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו ונפסל מעל גבי המזבח, וכשנמול הפרי שעשה היה טוב במעשיו ונבחר להקריב על גבי המזבח לנסוך היין שנאמר ויין לנסך. ר' אומר לא עכב אברהם אבינו מכל אשר צוהו שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו [וגו'] כאשר צוה אותו אלהים, מיכן אתה למד כל מי שמגיש את בנו למילה כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח, מיכן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזוכה למול את בנו כאברהם שמל את בנו שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו וגו'. ר' יוחנן אומר כל הגרים הבאים בישראל נמולין בטובתם וברצונם וביראת שמים הן נמולין, ואין מאמינין בגר עד ד' דורות שלא ישובו המים למוצאיהם, אבל עבדים נמולין בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם ואין אמנה בעבדים, [כך] כל עבדים שנמולו עם אברהם אבינו לא נתקיימו לא הם ולא זרעם עם ישראל, ולא מלן אלא בשביל טהרה שלא יטמאו את אדניהם במאכלם ובמשתיהם. וכל מי שהוא אוכל עם ערל כאלו אוכל בשר שקץ, וכל הרוחץ עם ערל כאלו רוחץ עם נבלה, וכל הנוגע בערל כאלו נוגע במת, שהם בחייהם נקראים מתים, ובמותם כנבלת בהמה, ואין תפלתם נכנסת לפני הקב"ה לריח שנאמר ואנחנו נברך וגו'. ר' אומר יצחק מל את יעקב ואת עשו, ועשו מאס ברית מילה כשם שמאס בבכורה, ויעקב דבק בברית מילה ומל את בניו ואת בני בניו, ומנין שהיו בני יעקב נמולין שנאמר אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמול, מיכן אתה למד שבני יעקב נמולין היו. ובני יעקב מלו את בניהם ואת בני בניהם והנחילום לחק עולם עד שבא פרעה וגזר עליהם גזרות רעות ומנע מהם ברית מילה. וכשיצאו ממצרים מלו כולם מגדול ועד קטן ועשו פסח שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים. והיו לוקחים דם המילה ודם הפסח [והיו נותנין על משקוף בתיהם, וכשעבר הק' לנגוף את מצרים ראה על המשקוף (בתי') דם ברית ודם פסח] ונתמלא עליהם רחמים שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. ג' ענויין הן ענוי צום וענוי בית האסורין וענוי הדרך, דכתיב ענתי בצום נפשי, וכת' ענה בדרך כחי, וכת' ענו בכבל רגלו, ומפני ענוי הדרך לא מלו שנאמר וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הב"ה בהר סיני אלא נמולין היו שלא כתקנן והיו כורתין הערלה ולא היו פורעין, ומל ולא פרע כאלו לא מל, ולכך אמר הכתוב לא מלו. וכשבאו לארץ צוה הב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים, וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה אותם גבעה ל[כ]ך אמר [אל] גבעת הערלות, והיו ישראל מכסים הדם והערלה בעפר המדבר. וכשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב, מיכן התקינו חכמים שיהיו מכסין את הערלה עם דם בעפר הארץ שנמשלו לעפר הארץ שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ. וכן היו ישראל נוהגין למול עד שנחלקו לשתי מלכיות. מלכות אפרים מנעה מהם ברית מילה, עמד אליהו ז"ל והיה מתפלל לפני הב"ה, ואמר לו הב"ה לא טוב אתה מאב[ות]יך, עשו בקש להרוג את יעקב וברח מלפניו שנאמר ויברח יעקב שדה ארם, פרעה בקש להרוג את משה וברח מלפניו שנאמר וישמע פרעה את הדבר וגו', שאול בקש להרוג את דוד וברח מלפניו ונמלט שנא' אם אינך ממלט את נפשך וגו' וכת' ודוד ברח וימלט, לומר כל הבורח נמלט. ועמד אליהו ז"ל וברח מארץ ישראל והלך לו להר חורב שנאמר ויקם וילך וישת וגו', ושם נגלה עליו הב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי, אמר לו לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' וכאן קנא קנאתי, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים להיות עושים מושב כבוד לאליהו ז"ל שנקרא מלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא.
ואמר מר רב יהודה גאון ז"ל ב"ד שמלו במקום אב מברכין להכניסו בבריתו. המל את הגרים אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. המברך אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי בא"י כורת הברית. ומי שמל גר גדול או עבד גדול מכסה ערותו ומברך על המילה ואחר ימול. שאלו מקמיה מר רב יהודאי גאון ז"ל הא דאמר רב הונא [כתובות י"א ע"א] גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד עבד ושוטה וקטן מהו להטבילו על דעת ב"ד, ואמר כגר דמי. המל את העבדים אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. והמברך אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר כה אמר ה' וכו' בא"י כורת הברית. והאי דכתבינא לעיל וגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נמולין לשמונה וכו' הני מילי רב חננאל ז"ל כתבינהו. ובעל הלכות והגאון ר' יצחק ז"ל כתבו הכי, וגר אע"ג דאיתמהיל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית, ועד דמתפח לא מבטלינן ליה. וכד טביל צריך למיזל בהדיה תלתא ואמרי ליה כי היכי דאמרי ליה מעקרא [יבמות מ"ו ע"ב], וגייזי ליה מן מזייה ושקלי ליה מטופריה דידיה ודכרעיה, וצריכין למחזיה כד טביל, וכד סליק מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.
ומילה בגוי פסולה דאמר דארו בר פפא משמיה דרב [ע"ז כ"ז ע"א] ואתה את בריתי תשמור, ור' יוחנן אמר המל ימול. ואיכא [בינייהו] אשה, דלר' יוחנן אשה כשרה דכמאן דמהילא דמיא. והלכה כר' יוחנן דהיכא דלית לן גברא דידע למימהל ואיכא איתתא דידעא מהליה.
